מרגיש כלוא במחשבות שלא מצליחות להתרגם למילים שלמות. יצאתי לחיפושים אחר מקום עם ארבעה כיווני רגש. נזכר שלפני עשור החלטנו להתעלם מכל מה שאפור ולהתרכז רק בשחור, לבן וורוד פוקסיה. כי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לנו זה שניתן לאפור להכנס במפתן דלתינו ועוד חלילה נתרגל אליו ולסיפוריו המשעממים ונטולי הריגושים.
נזכר בימים אחרים שבהם לכל שיר שהתנגן ברקע היתה משמעות. ימים בהם פרחים דיברו אלינו והחלומות היו חברינו הטובים ביותר. ימים של דמויות מסיטקום ועכברים מצויירים מול כל העולם. ימים של אהבות שהן טרגדיות מהניצוץ הראשון. מניפסטים אודותינו פזורים במגירות. שיחות על החיים והמוות. שירים שיכולנו לנכס לעצמינו. איך נאחזנו בכל שיר ושיר. הרי חיפשנו מקום מסתור במוסיקה, רחוק מאפרוריות השמיים והעצים והמושבים שלצידנו. בהינו מחוץ לחלונות כי ידענו שאת הורוד נזהה ממרחקים וניתן לו לסחוף אותנו ושמהאפור ההוא נזהר כמו מאש.
אבל איכשהו נרדמנו בשמירה. נתנו לאפור להאפיר את השנים והתחלנו להתרגל בכפייה. ילד לא רצוי בחיים נטולי שירים שאנחנו יכולים לנכס לעצמינו. הגיע הזמן שנתחיל לצבוע את האפור, כמה בנאלי ככה דחוף. ואני יודע שאת מפחדת מהמברשת המגואלת בצבע, בטוחה שכל שכבה שהיא תצבע תמחק את זו שמתחתיה אבל תמיד ישארו לך הסדקים הקטנים. האפור כאן ואם אנחנו לא יכולים לנצח אותו אז לעולם לא נצטרף אליו.
שכבה ראשונה של צבע בדרכה להתייבש ואנחנו בהפסקת סיגריה.
מוקדש לביאנקה.
1.
Hope Sandoval & The Warm Inventions
Butterfly Mornings
(taken from "Bavarian Fruit Bread" /// 2001)
זה שיר הבוקר האולטימטיבי מבחינתי. שיר של התחלה בלי סוף. עד היום אני עוד מדמיין או שמא זוכר ימים של בוקר מזדחל מחלונות ללא וילונות ומאיר את כל מה שבנאלי ולא חשוב אבל בו זמנית כל כך יפה וסמלי. הקול של הופ סנדובל (מהרכב הניינטיז Mazzy Star שבימים אלו עושה קאמבק יפייפה) הוא מהקולות המלטפים ביותר שיש אבל תמיד עם עומק שמערער גם את השקט של הבוקר הכי יפה.
2.
Feist
Let It Die
(taken from “Let It Die” /// 2004)
הרגע שבו שמעתי לראשונה את השיר הזה חיי השתנו. התפיסה שלי לאהבה השתחררה מכבלי הרומנטיקה ההוליוודית וקיבלה תוקף מציאותי יותר. סטירה משנת חיים שכזאת עדיף לקבל בקולה של פיסט המדהימה (שאלבומה החדש "Metals" הוא יצירה צנועה ומדהימה שלוקח זמן להתאהב בה בניגוד לאלבומה הפופי הקודם). הרגעים בהם פיסט שרה ש"החלק העצוב ביותר בלב שבור זה לא הסוף כמו שזו ההתחלה" ו"הטרגדיה מתחילה מהניצוץ הראשון, לאבד את ראשך למען ליבך" הם רגעים שאין מהם דרך חזרה. הכל נהיה כל כך פשוט וקל ובו זמנית כל כך טרגי וכואב וכל זה מנוסח בצורה הכי מדוייקת שיש. אז ככה אני אוהב לראות את האהבות שלי: רגעים מדהימים בחיים שכבר מההתחלה הסוף שלהם ידוע מראש והנחמה היחידה שלי היא שלעולם לא אדע באמת כמה זמן הרגעים האלו ימשכו.
3.
Keren Ann
By The Cathedral
(taken from “Not Going Anywhere” /// 2003)
על אהבתי לקרן אן כבר דיברתי רבות אבל זה השיר הראשון שלה שגם הצליח לשבור את ליבי. עד היום איכשהו השיר הזה מערער אותי. אולי זה הסיפור הקטן שכולו רגע קולנועי ישן בשחור לבן, אולי זה המפגש שמעולם לא קרה ואולי זו הקתדרלה הזאת שלקוחה מעולמות אחרים שזרים להרבה אנשים בארץ אבל לי הן מזכירות את הכנסיות הישנות שאמא שלי הייתה לוקחת אותנו אליהן והסיפורים שהייתי הוגה בראשי על אנשים ואהבות עזובות בעודי יושב בחצרות שלהן.
4.
Mia Doi Todd
Merry Me
(taken from "The Golden State" /// 2002)
רוב השירים בפוסט הזה הם שירים שהתנגנו לי ולחבריי הקרובים כשהיינו בני 17. ימים שהכל בהם נראה סופני מצד אחד ומלא הבטחות מצד שני. ימים שבהם רכישת אלבום לוותה בהאזנה של שעות בחנות הדיסקים היחידה בצפון הרחוק, התאהבות חד משמעית ורכישה במיטב כספינו. הזוגיות המעט ממוסדת הזאת עם השירים והזמרות היה שווה את כל הכסף והזמן שבעולם. אחד האלבומים שנחרטו בי מאותם הימים היה האלבום היפה הזה שרק לאחר כמה שנים הבנתי שהוא נוצר משילוב בין שירים חדשים ושירים מופקים מחדש מאלבומה הראשון של מיה דוי טוד. אז השמחה הייתה כפולה כי יכולתי להתרגש מאותם השירים באופנים שונים. מה שהדהים אותי בשיר הזה זה הפזמון שמבלבל וגורם לך לחשוב שהנה זה שיר יאה לחופה אבל נבירה במילים והתבגרות של כמה שנים הבהירה שהשיר דווקא בא לערער את כל מושג החתונה.
5.
Lady & Bird
See Me Fall
(taken from "Lady & Bird" /// 2003)
חזרה לקרן אן ולפרוייקט שלה עם בן זוגה אז Bardi Johannson. ללא ספק זהו אחד האלבומים הכי עצובים ומדהימים ביופיים שאי פעם נוצרו. משהו במלודיות, בסיפור הקונספט ובקולות נותן לאלבום הזה תוקף על זמני. כמה ימים ולילות העברנו בהאזנה דרוכה לכל שיר ושיר מתוכו וכמה קיווינו שהסוף של האלבום יהיה סוף אחר, טוב יותר.
6.
Donna Regina
Blue (Happy Without You)
(taken from "Northern Classic" /// 2002)
לפני עידן הבלוגים למצוא אלבום כזה היה רגע של קטרזיס עצום. אלבום שלא דומה לשום דבר אחר ומרגיש כאילו אתה היחידי שמודע לקיומו. אלבום שכולו שירים קטנים ששטים על אלקטרוניקה עדינה, לופים של צלילים וקולה של Regina Janssen שהיא חצי מההרכב שכולל גם את בעלה.
7.
Múm
Green Grass Of Tunnel
(taken from "Finally We Are No One" /// 2002)
רק שירים בודדים מצליחים לגרום לאוזניים לנדוד למקומות חלומיים משונים שספק קיימים במציאות וספק לא. השיר הזה והאלבום כולו הצליחו לא פעם פשוט להוציא אותי מגופי למסעות בעולמות זרים ולא משנה מה היה הנוף הממשי שהיה מולי אני פשוט ריחפתי מול גבעות שמאחוריהם יש בריכה ובזמן ששחיתי פשוט יכולתי לעצום את עיניי ולחזור למציאות...
8.
CocoRosie
Madonna
(taken from "La Maison de Mon Reve" /// 2004)
כמה טוב שיש את קוקורוסי ולו כדי שמפעם לפעם נרגיש פחות מוזרים. כל הצלילים הכי מוזרים שאפשר להפיק מצעצועים מוזרים לא פחות והקולות של שתי האחיות לבית קאסדי מתחברים ליצירה שכולה חיבור בין התמימות של הילדות לאפלה והקשיחות של ההתבגרות.
9.
Joanna Newsom
Sprout And The Bean
(taken from "The Milk-Eyed Mender" /// 2004)
בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה בMtv Alternative הבנתי שנמצאה ביורק החדשה אבל זה לא היה נכון. פשוט נמצא קול חדש ומרגש שמחלק את העולם לשניים; אלה שאוהבים אותה ואלה שלא יכולים לסבול את קולה. קצת כמו במקרה של ביורק אבל שונה מוסיקלית. לצערי לא המשכתי לעקוב אחריה ואחרי השירים באורך 11 דקות או האלבומים המשולשים כי תמיד הרגשתי שאני לא ראוי לה ולכל היופי שהיא מביאה איתה ותמיד דבקתי לשיריה הקצרים ביותר, אלה שב3 דקות הצליחו לרגש ולספר סיפור קצר ממאות קודמות. כמובן שנוכחותי בהופעה שלה בתל אביב הזכירה לי כמה שאני רוצה להיות ראוי לה ולנבל שלה ומאז אני מנסה שוב ושוב עד שאצליח, אבל מה שבטוח זה שהאלבום הזה יבוא איתי לאי בודד.
10.
Taken By Trees
To Lose Someone
(taken from "East Of Eden" /// 2009)
Taken by Trees זה בעצם פרוייקט הסולו של ויקטוריה ברגסמן מה"Concretes", הרכב שאהבתי מאוד בזמנו. את האלבום הזה היא הקליטה לאחר שהייה בפקיסטן ורוב הנגנים בו הם נגנים חובבים שהיא אספה סביבה. זה יכל להפוך את כל העסק לאלבום מוסיקת עולם אבל איכשהו הקול שלה והמילים שכתבה הצליחו להשאיר את כל העניין על אדמת האינדי ויותר מזה - הם פשוט הצליחו לרגש. השיר הספציפי הזה שכולו פרידה לא שלמה ממישהו שנעלם או מת הוא שיר קורע לב שלא פורט על מיתרי הרגשנות אלא על מיתרי הרגש וזה יפה עד כאב.
