סה"כ צפיות בדף

יום שני, 8 בנובמבר 2010

מהגר מוסיקלי

אני מתגעגע. כל הזמן מתגעגע. כמו איש זקן שחייו מאחוריו והוא נתקף בפרצי נוסטלגיה פתאומיים.
מתגעגע לימים שלא הייתי בהם בכלל. תקופות שהשאירו סימניהן על הבניינים. לשיחות שהתנהלו אז בין מרפסות, בעת תליית כביסה. טלפוני חוגה. אהבות גדולות וטרגיות. שעות מתות שבהן העיר לא שועטת קדימה ולא אחורה. תקופה שבה יכולנו לעמוד ככה באמצע הרחוב ולהישבר.

אין יותר גרוע מלהתגעגע למשהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע. אין מידות או הגדרות במקרה של געגוע מטושטש. אבל כן יש לו ריח וצליל וחום שעוטף אותך לקמצוץ שנייה ואז נוטש, ופוער בך חור.
שנים אני מנסה להסביר לאנשים שאני מתגעגע. מהלך לי בסהרוריות בעיר שהיא לא באמת שלי ומתגעגע לנקודה מטושטשת בעברי או אולי בעתידי. לא בטוח שאצליח להסביר את עצמי כאן. בשביל זה יש את השירים שידברו במקומי.

לא נולדתי בארץ. את העברית רכשתי בכמה שקלים בסוף 1993. חודשיים-שלושה ושכחתי את שפת אמי, הארמנית. או בעצם את שפת אבי. במשך שנים התגאיתי בעובדה שהטרנספורמציה כל כך הצליחה, שאני כבר חושב וחולם בעברית. רק בעברית. היום אני יודע – אני חושב וחולם בעברית, אבל אני עדיין מרגיש בארמנית. שם הכל הרבה יותר קיצוני ודרמטי, יותר מתגעגע ומכלה, יותר מזכיר לי את בית אימי ואבי, או לפחות מה שהצלחתי לזכור בתוספת גימורים מדמיוני העשיר.

עכשיו הגעגוע מתחיל להתבהר.


1.
רוני אלטר
עירומה
(כיס אוויר /// 2010)



את רוני הכרתי דרך ההרכב "מטרופולין", אישית הכרתי אותה כשעבדתי בחנות "אובססיה" שם שיתפנו אחד את השנייה באובססיה שלנו לפרטי וינטאג' ולמוסיקה. מהרגע שהיא סיפרה לי שהיא עובדת על אלבום בכורה כבר דמיינתי לעצמי איך אני קורע את הניילון שעוטף את הדיסק ומתאהב. זה קרה לפני כמה חודשים, אחרי שנתיים של ציפייה, וזה היה יותר ממה שדמיינתי. אלבום חורף ששר בעברית. החורף שלה הוא חורף ישראלי כזה שגשום וקר בו אך לעיתים מתגנבות להן קרני שמש חמימות שמזכירות לי בכל פעם שמעבר לעצב ולקור יש ניצנים של התחלות חדשות שמחכות לצמוח. מיותר לציין שעכשיו אני כבר לגמרי מאוהב.



2.
דניאלה ספקטור
ארובות ואוטובוסים
(דניאלה ספקטור /// 2009)



אני חושב ששמעתי את השיר הזה בלופ אינסופי ואני בטוח שהלכתי לאיבוד בעולם שציירה דניאלה כאן. כמו השיר אז גם האלבום כולו הצליח לעצור לי את החיים לכמה רגעים. המוסיקה והקול שלה לוקחים אותי רחוק ורק העברית שבפיה משאיר אותי נטוע כאן במרפסת תל אביבית דהוייה ולדמיין שהעולמות האלו קיימים גם כאן לידי.



3.
צח דרורי
שדה חיטה
)כיוון הרוח /// 2010)



האלבום הזה הוא סוג של התגלות מושלמת. שמעתי עליו במקרה דרך איזו ביקורת משתפכת ומצאתי את עצמי צולל לתוך השיר הזה שצח שר בעצמו בקול מבויש ומפוחד על עולם שנשבר ומתפרק וכל זה עטוף באלקטרוניקה עדינה והמון יופי. בתור אחד שעבד עם אביתר בנאי אפשר לשמוע את הדמיון ואת ההקשר לאלבום המיוחד של אביתר "שיר טיול". מדהים לשמוע את השיר הזה בין כותלי תל אביב כי זה מרגיש מנותק ומחובר בו זמנית מהעכשיו והכאן...



4.
מאיה מרון
סרטים מצויירים
(כנפיים שבורות – פסקול הסרט /// 2002)



אחד השירים הכי אהובים עליי וגם אחד מהמכאיבים ביותר. השיר לקוח מהפסקול של "כנפיים שבורות" שכתב אבי בללי מ"נקמת הטרקטור". והסצינה שבו מאיה מרון שרה אותו ונשברת מכובד הגעגועים והכאב שבשיר הם מהרגעים הכי מדהימים ועדינים בקולנוע הישראלי מה שנחקק בראשי ולעולם לא אשכח את הרגע שבו כל הרגשות שלי זוקקו לרגש אחד שכילה אותי ועדיין עושה זאת בכל שמיעה.



5.
הדרה לוין ארדי
בואי אראה לך את סוף העולם מקרוב
(This Is A True Story/The Rough Cut /// 2004)



כמה יופי מסתתר בקול של הדרה. היחידה שיכולה לספר סיפור שיכור ולהראות לי את סוף העולם מקרוב מבלי שאשרף מהסוף המתוק-מר הזה. היחידה שיכולה ללטף אותי ואיכשהו עדיין להיכנס לי מתחת לורידים ולהודיע לי שהיא כאן כדי להישאר. השיר הזה שובר את ליבי ובו זמנית מחבר לי את החלקים ששנייה לפני עפו באוויר.
זאת גירסה מוקדמת של השיר (גירסה חדשה אפשר למצוא באלבום "כאילו אין מחר" – הראשון שלה שכולו בעברית). אבל אני תמיד אשמור אמונים להדרה המוקדמת יותר. הדרה השיכורה והעירומה בהפקה שניגנה "רק" לי הרבה לפני שרבים אחרים גילו אותה. אבל עד היום השירים שלה הם רקע ללב המדמם שלי וגם המחלים שלי. אבל בכל הקשור להדרה אני לא אובייקטיבי.

מוקדש לנטע רייך שיודעת איך לערוך את המילים שלי מבלי שאלך לאיבוד .



6.
קרני פוסטל
אהבה חדשה (קרני ואפרת ליד הפסנתר)
(חדר 4 /// 2009)



יש לי וידוי. קרני פוסטל היא האישה היחידה שהייתי שוכב איתה. היא, הצ'לו, הקול, הדרמטיות הנונשלנטית... כל זה ביחד תמיד גרם לי להיות מסוקרן מהדמות שלה. אני בטוח שליבי הפסיק לפעום ביום שראיתי אותה צועדת ברחוב שלי.
סדרת ההופעות שלה אם אפרת בן צור הן בין ההופעות הבודדות שגרמו לי להשתתק ולא לנסות להסתיר את הלחלוחיות בעיניי. הופעה נקייה ואינטימית. הכי קרובה ונוגעת בך ובו זמנית מודעת לנונשלנטיות של שתי הזמרות.
האלבום הזה הוא הכי קרוב להופעה ההיא – הוקלט כולו בלי פוסט פרודקשן. כולו אסטתיקה של שקט ופשטות עם דרמה גדולה מבעבעת מבפנים. ובלי האלקטרוניקה המזוהה עם קרני מימי "ביקיני" המעולים.
השיר הזה הוא אחד השירים הכי אהובים עליי ואחד הראשונים שהכרתי כשעליתי לארץ והמילים של אסף אמדורסקי מרגשים אותי עד מוות היום כמו גם אז.
מעין סגירת מעגל.


אין תגובות:

פרסום תגובה