אם אתה מתעורר לפנות בוקר בהתנשמות גדולה ומרגיש שזאת יכלה להיות גם נשימתך האחרונה אז אתה בצרות צרורות.
לא באמת האמנתי כשסיפרו לי שאחרי שאחגוג רבע חיים יתחילו השאלות הגדולות לעוף לכל עבר בתוכי ושאותן השאלות גם ישאירו אותי כמעט ללא נשימה.
מה עשיתי בחיי עד עכשיו? האם יצרתי דבר בעל ערך? האם יש לי דבר מה ששווה ערך בעולם הכלכלי? האם אמשיך לשכור דירות צנועות שיהיה לי אסור להקשר אליהן באמת? האם הגשמתי את כל מה שחלמתי? האם אהבתי את אהבתי הגדולה כמו בסרטים? האם יש לי עוד זמן לתואר ראשון? האם יהיה לי מקצוע מכובד שישרה שקט על גזרת ההורים? האם אסלח לאימא ואבא? מה אני אהיה כשאהיה גדול באמת? או שאולי אמות עד אז? האם אני פוסט-משהו או פרה-משהו? האם לא מאוחר מידי לכל זה?
שאלות על גבי שאלות בלי שום סדר והגיון. כולן נשאלות בו זמנית ומשאירות אותי חסר נשימה. מהלך לי ביום-יום כשתחת זרועי יש עייפות שהרופאים קבעו ככרונית וצרות של עשירים על כתפיי. עשירים אחרים כמובן, לא אני. מנסה לתפוס כל שאלה מעופפת לחוד ולתלוש את כנפיה. כך היא תהיה מוכרחה להפסיק לעוף ולהיתקע בקירות ראשי ואני אוכל לחשוב על תשובה טובה במידה זו או אחרת. אבל מה אז? מה קורה כשאין לי תשובה? פעם היה למי לפנות והיום נשארתי עם חיבור לא יציב לאינטרנט ומנוע חיפוש עם שם דבילי שעל כל שאלה ותהיה עונה בפרסום שלפי כל החתכים האוכלוסיתיים אמור להתאים לי וכנראה שבצדק.
מזל שתמיד אפשר לסמוך על המקריות התל אביבית המדהימה כדי לקבל קצת תשובות או סתם לשמוע שאלות של אחרים שישתיקו קצת את אלו המעופפים שבי. מקריות שכזאת קבעה לי פגישה עם מישהי שהתהלכה לה ברחובות עם שאלות קודחות משלה ומיד אחרי חצי קופסת סיגריות, 2 טוסטים יקרים מידי ולא טעימים די והצעה שסורבה לצ'ייסר זול הבנו שלא משנה כמה נעשה, כמה נתקדם, כמה ניצור וכמה נאהב – שבעים כבר לא נהיה. לא ממקום חמדני או פוסט-בולשיט-מודרני אלא ממקום הכי אמיתי בבטן שחייבים להודות לו על כך שנמשיך לחיות את החיים בנגיסות גדולות ולעולם לא נרגיש שבעים. מסתבר ששובע עושה אותנו לבנאליים ועצלנים.
ואם ירון לונדון אומר על עצמו "בהרגשה שלי לא ייצרתי דבר בעל ערך קיים ועומד." מי אנחנו שנתבכיין או נשווה את עצמנו אל המיתוס בעצמו?
1.
מעיין הירשביין
הספה הזאת היא בור
(מתוך "ממלכת עד ש..." /// 2011)
השיר הזה הוא מאותם השירים שבאים להתנחל בגוף. מצד אחד הוא כואב מידי אז אני ממהר לתלוש אותו ממני לפני שידבק לי לקירות הלב אבל מהר מאוד אני פשוט מתמסר אליו ונופל לבור הזה שמעיין שרה עליו. מצמרר לפעמים כמה ששיר יכול להיות כל כך נכון למרות שנכתב על ידי מישהו אחר. עד כדי כך שאני מרגיש שקול קטן בתוכי שר אותו.
בהופעת ההשקה לאלבום הבכורה של מעיין שמתוכו השיר הזה הבנתי שהחוזק העצום שלה הוא דווקא בשירים הכביכול קטנים האלו. אך לא קטנים ולא נעליים, כי העוצמות של הכאב והכעס נמצאות במתח שבין הקול שלה לפסנתר. עוצמות שיכולות להטביע את כולנו עם פזמון אחד.
 |
| by Louiz Green |
2.
עינב ג'קסון כהן
27
(מתוך "עץ נופל ביער" /// 2011)
השיר הזה פשוט לא הגיוני, כי לפי הדיבור בעיר לעינב ג'קסון כהן יש עדים ודי הרבה. מה שכן הגיוני זה שזה אחד השירים הכי יפים ששמעתי בחיי ואני לא אובייקטיבי אבל אני גם לא מגזים.
אני מקשיב לשיר הזה שוב ושוב ובלי סוף ומדהים אותי עד כדי צמרמורת איך היא הצליחה לכתוב בתבנית כל כך פשוטה שיר שגורם לך להתמודד עם כל פחד קיומי שיש בעולם הזה.
וזה בעצם גדולתה של עינב. הפסנתר במקומו מונח והקול שלה הוא אחד הנקיים והמרגשים שיש בסביבה ואז המילים מתחילות לזרום החוצה ופתאום זה ברור כשמש (או כיום גשום ויפה) שזאת השירה החדשה. השירה שמושפעת מהעבר אבל לא שוחה בה אלא מסתכלת על העכשיו ועל היום ובשיא הפשטות צורבת בך רגשות בלי רגשנות יתר.
3.
חן רותם
איפה אתם בחג
(מתוך "מה יגידו" /// 2010)
קשה להתרכז בשיחה רצינית עם חברה כששיר שמתנגן ברדיו באותן הדקות פשוט מחליט להשתלט עליך.
השיר הזה צץ לו פתאום ולא מפתיע שזה קרה בתקופת חג פסח האחרון. כנראה שבוחרי השירים שם למעלה אוהבים לקשר שירים לנושאים. אבל השיר הזה הוא הרבה מעבר לשיר חג מבחינתי.
לצערי אני לא אחד שחוגג חגים עם חבריו או משפחתו אבל במעט שהייתי הרגשתי את מה שחן רותם שרה עליו. לא ברור אם זה שיר על זוגיות או על משפחה אבל מה שבטוח זה שיש בשיר המון בדידות בתוך מה שאמור להיות ההפך המוחלט. אני אישית החלטתי לדבוק בבדידות כי ככה לפחות החג עובר בשקט יחסי.
לעזאזל כמה שהשיר הזה יפה ומזל שיש לי חברה שסבלנית איתי כששירים ברדיו משתלטים עליי וכולי ציפייה לשמות וקרדיטים בסופם...
4.
אביגייל רוז
עוד מחכה לאחד
(מתוך "חצי נחמה" /// 2011)
מדהים שעוד לא כתבתי על אביגייל רוז עד עכשיו. אבל למזלי יצא לה לא מזמן אלבום חדש ויפייפה ובו הביצוע הזה ל"עוד מחכה לאחד". אני הרי סאקר של קאברים בייחוד כאלה שלוקחים את השיר למקומות אחרים ואישיים יותר. במקרה הזה קשה לי לקרוא לזה קאבר כי לדעתי הביצוע הזה הוא כל כך אישי ומרגש שאפשר ממש לחשוב שהוא חלק מהרפרטואר האישי לגמרי של אביגייל.
השיר הזה מופיע באלבום הדני של אביגייל אבל יצא גם כחלק מפרויקט מחווה חדש לשירי המלחין סשה ארגוב מבית "קול הקמפוס" וטלי פולק, שדרנית בתחנה ומפיקה עצמאית. הפרוייקט נקרא "מסע אספלט" והוא אחד הדברים הכי יפים שתשמעו בסביבה. הוא הופץ באופן אינטרנטי כחלק מהרצון לשמר את רוח העשייה העצמאית מאחוריו, מה שמבטיח המון אומנים מדהימים, מרגשים ומיוחדים. אפשר לרכוש אותו בכ-10 ש"ח בלינק מתחת. אתם לא תצטערו...
קפצו לשמוע ולרכוש את "מסע אספלט"
5.
רותם אור
Little Drop of Poison
(מתוך הפרויקט של עונג שבת: "שירים משומשים: משירי טום ווייטס בעברית" /// 2011)
שיטוטים על גבי שיטוטים מנתבים אותי למקומות שבהם אני מוצא מוסיקה מדהימה שעושים ממש כאן, מתחת לאף של כולנו. מציאות כמו רותם אור מרגשות אותי עד כדי טירוף. השיר כאן לקוח מפרויקט שנעשה בבלוג האהוב עליי "עונג שבת"של גיאחה והוקדש כולו לשירי טום ווייטס בעברית. אני חייב להודות שאני לא חסיד גדול של מר' ווייטס אבל השיר הזה פשוט גרם לי להתחיל לנבור שוב באלבומים שלו ולו כי התרגום הכול כך יפה לעברית הצית בי את הרצון לשמוע את השירים באנגלית ולתרגם בדמיוני עוד שירים שלו.
הביצוע פה של רותם אור עם יהוא ירון על הקונטרבאס זה אחד הדברים הכי נונשלנטיים ויפים ואם עוצמים את העיניים מספיק זמן אפשר לדמיין שזה נעשה לפני עשורים, בתקופה מעושנת וטובה יותר.
6.
דנה עדיני
אשליה
(מתוך "אשליה" /// 2011)
"אין דרך להימלט מזה ואין יותר תירוצים / פשוט לקום ולעשות את זה לא קורים פה נִיסים
אף אחד לא יודע מה זה שאין לי שכר דירה לשלם / ומה ההבדל בין להביך את עצמי מול עצמי או מולכם
אין דרך לעצור את זה ואין יותר סימנים /זה הכל תלוי בי אף אחד לא יציל אותי
אין חוקים אין משחקים / אף אחד לא זוכר מיהו ואיך אזכור מי אני בכלל
כשכל מאמץ עילאי מסתכם בסדרת עינויים אבל..."
פריטת גיטרה אחת ושיר אחד שטומן בו מלחמה גדולה של כולנו בעיר גדולה כזאת או אחרת. לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר.
7.
שירלי קונס
מחוץ לתמונה
(מתוך "מחוץ לתמונה" /// 2011)
השיר הזה הוא התשובה לכל האנשים ששואלים אותי למה אני כל כך עצוב ומה הסיבה לזה שאני מקיף את עצמי בכל כך הרבה שירים "מדכאים". קשה לי להסביר איך בדיוק השירים האלו שאני מקיף את עצמי בהם פשוט מרוממים לי את הנפש אבל הנה שיר שכולו תקווה. לומר שאין בו טיפת עצב יהיה לא נכון אבל המילים, המנגינה והקול של שירלי פשוט מצליחים לעטוף אותי בכל כך הרבה תקווה וחמלה שלפעמים אין לי את היכולת לתת לו להסתיים ולשיר שאחריו להתחיל. אז הוא מוגדר אצלי כבר הרבה זמן על ריפיט, שהשכנים לא יגידו שאני "דכאוני".
8.
גלי אלון
צוללת
(מתוך "בין לילה ליום" /// 2011)
כשאני שומע את הסינגל הראשון והחדש של גלי אלון אני רק מצליח לתהות למה לא עושים בארץ עוד ועוד דברים יפים כמו השיר הזה. בהפקה עדינה של אסף אמדורסקי שמשאיר את החותם שלו מבלי לקחת את המושכות מגלי אלון שאחראית למילים ולמוסיקה וכמובן לקול שכולו חו"ל אבל לחלוטין תל אביב.
השיר הזה מזכיר לי שיר מהעבר הפרטי שלי. שיר שכנראה לא באמת נכתב אבל תמיד התנגן לי בראש אז החיבור היה מיידי.
תראו את הקליפ המדהים ותבקרו בבלוג החדש של גלי אלון שילווה אתכם עד שהאלבום המלא "בין לילה ליום" יצא לאוויר העולם.
9.
מרינה מקסימיליאן בלומין
איך זה
(2011)
והנה שוב אני חוזר למרינה מקסימיליאן בלומין. נראה לי שהבהרתי כבר פעם כמה שאני אוהב אותה ומצפה בשקיקה לאלבום המלא. עד שזה יקרה אני אשאר המום מהשיר הזה שמאיר בי צמרמורת גם אחרי שהוא מסתיים ונשמע, בלי יהירות מצידה, כל כך שונה ומוזר ועדיין מרגש בצורה יוצאת דופן.
זה מזכיר לי את הפרוייקט המשותף של Sidsel Endresen & Bugge Wesseltoft שפירסמתי כאן בפוסט הראשון שלי בבלוג. ומבחינתי זה מעביר את מרינה לשלב הבא, משהו אל-זמני אני רק מקווה שגם האלבו המלא יהיה חסר התפשרויות כמו השיר המדהים הזה.
10.
Bella Tarr
ליקויים
(מתוך "Pulsar" /// 2010)
ונסיים עם זואי פולנסקי (השם הכי אינדי בסביבה) ששרה תחת הכינוי "בלה טאר" וגיליתי אותה דרך פרויקט "אינדי סיטי" שהוא שיתוף פעולה בין ערוץ 8 לעיריית תל אביב-יפו ובו מתעדים אומנים עצמאיים מופיעים ברחבי העיר.
אני מת על זה שהקול שלה רחוק ונמצא כמעט מאחור ואפשר לרגעם לחשוב שהוא בכלל באנגלית ולקוח היישר מלייבל בריטי של סוף הניינטיז ותחילת 2000. פשוט שלמות שוגייזית.
