מבול של סיכומי שנה. הזמר, הזמרת, השיר, העטיפה, האלבום, הניילון שעוטף אותו, מוכר השנה בחנות מוסיקה (מהבודדים שעוד נשארו) ועוד תארים שמתאימים לסיום שנה. כל זה מעייף וממכר. הצורך האנושי בלסכם כל דבר, כל שנה וכל שנייה הוא צורך ממכר ביופיו. כי פתאום הכל עומד מולך ברור כשמש ולכל דבר יש ציון ומדרג. אולימפיאדה מוסיקלית של סוף השנה האזרחית. אצל היהודים זה פחות מרגש...
אז בחרתי להתעלם מכל בחירות התארים למיניהם גם כי בלוגי הוא צנוע וגם כי אין בי את הצורך בלהכתיר, להוריש ולהוריד מכס המלכויות. אבל לבחור את האלבומים האהובים עליי שליוו אותי בשנה האחרונה דווקא היה נראה לי כמו משימה כייפית שתחזיר אותי לימי התיכון בהם היה חשוב מה הם עשרת האלבומים, עשרת השירים, עשרת הסרטים, עשרת המורים, עשרת הבנים (בסתר ליבי) שמגדירים מי אתה וכן הלאה. משימה שכביכול נראתה פשוטה הפכה לשברון לב של שבועות. הרי איך אפשר לבחור אלבומים שהשפיעו עליי באיזשהו סדר מסויים מהמנחם יותר עד המנחם פחות. זה כמו לבקש ממני לבחור את הספסל הכי אהוב עלי בשדרות רוטשילד, מה שבלתי אפשרי כי לכל ספסל יש לי סיפור משלו. על אחד גיליתי את האהבה, על אחד אחר השארתי לב שבור, ויש את ההוא שבו תפסתי רגעים של שמש מאושרת והיום ההומלס התמהוני תפס בעלות עליו.
אז החלטתי לא לדרג ספסלים וגם לא אלבומים אלא פשוט לשים יחדיו את כל האלבומים שניחמו אותי ביופיים הצרוף. אלבומים שהחזיקו לי את היד בשנה האחרונה ואין לי ספק שגם ימשיכו איתי הלאה אלא אם כן ימצאו לעצמם ספסל חדש ואני רק אהיה עוד הומלס תמהוני.
*הנה החלק הראשון ברשימת האלבומים שלי ל-2011 ואחריו יגיע החלק השני. לכל חלק מצורף קובץ עם השירים הבולטים לטעמי, להנאתכם.
ואפרופו עטיפות אלבומים: קפצו לביקור בבלוג המדהים של עופר שדמי "סיפור,כיסוי" – בלוג שכולו עטיפות ומוסיקה – וחפשו את העטיפות הכי יפות והכי נוראיות של השנה.
ACTIVE CHILD
/ You Are All I See /
כשמקשיבים לאלבום הזה אפשר לטעות ולחשוב שהגעת לגן עדן מבלי למות. זה כנראה קול הטנור שלו בשילוב המנגינות השמיימיות שתורמים לכל הרגשת הגן עדן העתידני הזה. עד היום לא הצלחתי להבין מתי אני הכי אוהב להקשיב לאלבום הזה כי איכשהו הוא משתלב נכון כמעט תמיד אבל בתנאי שאני לבד ויש לי משהו כבד שיושב לו בנוחיות על הלב. אני רק מקווה שהשיר האלקטרו-אייטיזי שמסיים את האלבום הוא לא רמז למה שעתיד לבוא מכיוונו של Active Child כי אני מעדיף את האווירה הסמי קדושה של האלבום.
ADELE
/ 21 /
+
FLORENCE & THE MACHINE
/ Ceremonials /
שני האלבומים האלו חולקים יחדיו מקום מכמה סיבות. שניהם אלבומים שוברי מצעדים (אדל לחלוטין הוכיחה את עצמה ופלורנס בדרך). שניהם אלבומי המשך מצופים לאלבומי בכורה. שניהם דרמטיים ומתעסקים בשברון הלב שלאחר אהבה, כל אחד בדרכו. ושניהם מגיעים מגובים בקולות העצומים של הזמרות מאחוריהם. מצד אחד האלבום של אדל הוא שיעור מאלף באיך לעשות שירים שיגרמו לך להתרגש ולבכות ולצפות לפרידה ממשית ולו רק כדי לבכות איתה ברקע. זה אלבום מדהים שלוקח את אדל כמה צעדים קדימה מהאלבום הראשון ועדיין נשאר באותו מקום נוח וזקן, ולפעמים אין דבר יפה יותר מלהרגיש זקן. מצד שני האלבום של פלורנס שכולו סימון טרטוריה: "אני הזמרת המיוחדת והאפלה עם הקול הגדול והשירים שישמעו הכי טוב באיצטדיונים גשומים באירופה תמורת מיטב כספכם". אין בזה שום דבר רע, ההפך הוא הנכון, שירים נצחיים שלא נופלים מהשירים העצומים של האלבום הראשון אלא רק לוקחים את פלורנס לחוף מבטחים מוסיקלי. עכשיו רק נשאר לחכות ולראות איך ישמעו האלבומים הבאים שלהן.
BELL
/ Diamonite /
אם האלבום האחרון של ביורק לא סיפק אתכם אז אתם יכולים להרגיש בבית עם האלבום הגאוני הזה. אומנם זה לא באמת ביורק כי הקול המדהים של ביורק לא כאן אבל לגמרי אפשר לזהות את האיכויות הביורקיות מצד אחד ומהצד השני את הייחודיות ש-Bell מביאה איתה לאלבום. אלבום שהוא קצת שמח, קצת מתחכם ובעיקר אנושי עם המון אלקטרוניקה מפכפכת ומבעבעת.
BON IVER
/ Bon Iver /
אין ספק שהאלבום השני של Bon Iver הוא ההפתעה של השנה. נכון לרגע זה הוא מככב בכל מצעדי סוף השנה (מקום ראשון בפיצ'פורק) וההסבר היחידי לכך הוא שזה אלבום יפה עד כאב וגם אלבום שאם אתה 'היפסטר שלא אוהב לקרוא לעצמו ככה' אז אתה חייב להקשיב לו לפחות פעם אחת. ההרכב של האיש אחד שבראשו עומד ג'סטין ורנון הצליח לעשות קפיצה משמעותית מאז אלבום הבכורה המצויין ולהגיע לרמה של שלמות באלבום הזה שכבר הצליח להשיג 4 מועמדויות לגראמי למרות שורנון כבר הצהיר לפני כשנה שהוא לא מאמין בטקס המיותר הזה שנקרא גראמי. ככה זה אצל כוכבי אינדי, יש בהם צורך בלשבור מוסכמויות בדרכם למעלה. צפו למבול של טריילרים וסצינות בסדרות וסרטים כשברקע מתנגן לו שיר כזה או אחר מהאלבום הזה.
KEREN ANN
/ 101 /
האלבום השישי של קרן אן הוא גם האלבום שהכי נאבקתי איתו. ההתחלה הייתה מבטיחה: הסינגל הראשון מתוכו "My Name Is Trouble" היה ממתק אינדי-פופי-אלקטרוני שלאו דווקא מסתדר עם הפרסונה השנסונית של קרן אן אבל גרם לי להתאהב בו בלופ. ואז הגיע האלבום שכלל את הסינגל לצד כמה שירים בנוסח קרן אן (כלומר חלומיים ויפייפים) ועוד כמה שירים שניסו לשחק במשחקי רוק'אן'רול ישנים. בעצם בגלל השירים האלו לקח לי זמן עד שהאלבום נדבק לאוזניי ומאז לא עזב. למדתי להתמודד עם שיר-שניים מעיקים בתמורה לשאר האלבום שכולו התבגרות ובשלות של אן. זה אלבום להתבגר איתו ואז להתאהב.
MY BRIGHTEST DIAMOND
/ All Things Will Unwind /
אם אי פעם תהיתם איך ישמע הפסקול שיתנגן ביער אפל וקסום אז האלבום השלישי של Sarah Worden שהיא My Brightest Diamond הוא התשובה לתהיות שלכם. זה לא מפתיע לאור העובדה ששרה מנגנת במיליון כלים שונים ומשונים ומשלבת בין רוק, אופרה וקברט. האלבום כולו נפרש לפניך כמו ספר אגדות מפעם ומסופר כולו מפי מכשפה שלא ברור אם היא הטובה או הרעה בכל הסיפור הזה. אל תשכחו לקחת אותו אתכם לטיול ביער הקרוב לביתכם.
NICOLAS JAAR
/ Space Is Only Noise /
בכל רגע נתון יש מיליוני דברים יפים מסביבנו, רגעים מלנכוליים צבועים בצבעים שהם נחלת הפילטרים שבאינסטגרם ורגשות עזים שמתפרצים או רק מחכים להתפרץ ולהטביע אותנו. אנחנו כמובן נוטים לא לשים לב לכל היופי הזה כי אנחנו עסוקים בלעבוד, לחשוש לעתיד הקיומי שלנו או סתם לצלם באינסטגרם במקום לצלם עם הלב (מודה שאני חוטא בעניין כמעט תמיד). אבל הנה מגיע לו אלבום של יוצר שכולו בן 21 ונותן לכל המיליוני הדברים היפים האלו שאנחנו מתעלמים מהם את הפסקול ההולם שכולו מורכב מטקסטורות ושכבות של צלילים שנעים בין האלקטרוני לאקוסטי. אז בפעם הבאה שאתם מצלמים באינסטגרם תשתדלו לנגן את האלבום ברקע, זה בטוח יתן לכם עוד מנה של השראה.
SARA LOV
/ I Already Love You /
+
SARA JAFFE
/ The Way Sound Leaves A Room /
שתי הזמרות האלו לא רק חולקות את אותו השם, הן גם חולקות הרבה קווי דימיון מוסיקליים והיה לי קשה לבחור ביניהן. שתיהן סינגר-סונגרטייריות במובן הכי פשוט וטוב. Sara Lov הייתה הסולנית של Devics שאני מאוד אוהב. בעברה כילדה נחטפה על ידי אבא שלה לישראל וחיה כאן כילדה עד שהרשויות החזירו אותה לאימה בהוואי. מעבר לסיפור הדרמטי יש לה קול שכולו נחמה אחת גדולה ויכולת מדהימה לעשות קאברים שלוקחים את השירים המקוריים למקום אחר (חפשו את הקאבר שלה ל"My Body Is A Cage" של ארקייד פייר ותבינו). Sara Jaffe לא חוותה דרמות מיוחדות אבל גם אצלה אפשר לשמוע המון נחמה בקול והאלבום החדש שלה הוא התמכרות מוכחת.
SOLEY
/ We Sink /
זה כבר ידוע שדברים טובים בדרך כלל מגיעים מאיסלנד, Soley היא אחת מהם. כבר כשבתחילת השנה היא הוציאה את האי.פי שלה הייתי מוכן ליפול שדוד לרגליה ואז הגיע האלבום השלם והבנתי שאין ברירה, זאת הבחורה להתאהב בה. יש באלבום אווירה מכשפת ועתיקה והקול שלה פשוט מרחף מעל וחופר מתחת ועוטף את המאזין בסיפורים מעולמות אחרים שבהם האהבות מכושפות.
ROY DAHAN
/ Some Of This Life /
כבר מהצליל הראשון של פריטת הגיטרה בשיר הפותח "Falling Like A Stone" אפשר להבין שזה אלבום על-זמני ורק מידי פעם קופצת לתודעה ההבנה שזה אלבום שכולו נוצר בישראל ועם כל הקרן פלסיות, איה כורמיות ושלמה ארציים קשה להאמין שזה באמת אלבום ששייך ליוצר ישראלי. קשה להאמין אך לא מפתיע בהתחשב בעובדה שזה כבר לא חדש שהמון יוצרים מקומיים מצליחים להתחבר לכל מה שקורה בעולם מבחינת מוסיקה ועדיין להביא משהו מהלבנטיניות שבתוכם למוסיקה וכבר כמה שנים שיוצאים כאן אלבומים מדהימים שלרוב פשוט מסתתרים מעיניי הציבור הגלגל"צי הרחב.
האלבום הזה פשוט שמט את הרצפה שמתחת לרגליי. כל כך הרבה יופי במקום אחד בלי שום התפשרויות. מרמת המילים, המוסיקה וההפקה ועד לקול של רועי דהן. מסתבר ששלמות היא לא מילה גסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה