סה"כ צפיות בדף

יום ראשון, 27 בפברואר 2011

געגוע בצד

לעולם אל תניח את הגעגוע בצד. הרי גם לדברים שעוד לא קרו ועוד לא היו מגיע להתגעגע.

אני תופס את עצמי על חם, מתמלא נוסטלגיה דביקה. מדמיין לעצמי שאני כוכב קולנוע שמתגעגע למה שאיבד לא מזמן. עם סיגריה בזווית הפה מביט מחוץ לחלון שמפריד ביני לבין הגשם ששוטף מדרכות עזובות שרק מתחננות לאיזה ליטוף. שמישהו ירד על ברכיו ורק ילטף אותן קצת. והגשם רק דורש פסקול, כי לכל טיפה מגיע פסקול מלא חסד וחמלה.
מוזר להעביר את כל חייך בגעגוע לא ברור, אני חושב לעצמי. חור ענק באמצע הגוף שרק רוצה להתמלא ואתה בחיפושים לא פוסקים אחר מילוי מתאים. מילוי הריבה היה דביק מידי והפרג השאיר עקבות ומילוי הגבינה היה מלוח מידי. אז זמנית מילאתי את החור בגעגוע דומם.
עוד יותר מוזר להיות משועבד למוסיקה כל חייך. כל שיר יכול לבוא ולרסק אותך. אתה מודע לזה שזו אהבה חד צדדית אבל אין לך ברירה. כל שיר מזכיר לך רגע חולף שנחרט, כל צליל נותן לך תקווה חולפת, כל קול שיוצא מהרמקולים הישנים שלך מפסיק בך לרגע את הגעגוע הלא נודע. הנה מילוי ראוי ומתאים לחורים שנפערים.

מפעם לפעם האוזניים נתקלות בשיר חדש שכולו יופי מסנוור. זה רגע קטן של אושר ביני לבין עצמי. אני לוקח חופש בתשלום מהחיים ומתיישב מולו ולמשך כמה דקות ארוכות אנחנו מנהלים שיחה ערה על מוסיקה, על אושר ונוסטלגיות מיותרות. אני מספר לו, לשיר, כמה אני מתגעגע ולא יודע למה והשיר מחזיר בליטוף.
הרי גם לאנשים שעוד לא קרו ועוד לא היו מגיע ליטוף.


1.
Lykke Li
I Know Places
 (taken from "Wounded Rhymes" /// 2011)



אז השנה עוד לא באמת התחילה ואני כבר מוצף במוסיקה חדשה. מנסה נואשות לא לתת לאלבומים חדשים ומצופים של אומנים שאני אוהב את ההרגשה שאני מעדיף אחד על האחר. אז אני מקשיב לכל אלבום ברוטציה. מנסה לגבש דעה ורגש.
אחד האלבומים המצופים הוא של ליקה לי השבדית. הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלה הלחיץ אותי. ההרגשה הכללית הייתה שהיא מפסיקה להיות שבדית חמודה והופכת לאיזה שילוב בין Fever Ray ל-Adele. אפלה ופאנקית עם נגיעות רוקנרוליות. שזה באמת מה שבסוף קרה. רק שההתבגרות המוסיקלית נשמעת ונראית לי קצת לוחצת בכוח.
החיבור לא היה מיידי אבל האלבום גדל עליי ולאט לאט הוא גם יכבוש אותי. מה שאי אפשר לומר על השיר הזה שפשוט לקח איתו שבויים כבר מהמנגינה הראשונה...


2.
Jessica Lea Mayfield
Run Myself Into The Ground
(taken from "Tell Me" /// 2011)



כנראה שהתבגרות זה הכי 2011.כי איכשהו הבחורה השברירית עם הנזם באף שהייתה כל כך מחוספסת בסאונד וכל כך כנה במילים שכתבה חוזרת עם אלבום שכולו התבגרות ואולי אפילו התברגנות, ולא במובן הטוב.
לעזאזל, על עטיפת האלבום היא מצולמת כדודה עם כל מה שכלול בהגדרה הזאת ובפנים הכול מאוד קאנטרי סטייל. עם צליל סמיך וגיטרות מייבבות. ולא שזה לא יפה, חלילה, אבל משהו ראשוני הלך שם לאיבוד ורק לקראת סוף האלבום היא איכשהו חוזרת לעצמה ומצליחה לחדור לי מתחת לעור. פה לגיטרה המייבבת יש הצדקה ורק מכותרת השיר אפשר להבין הכול. אירוני כשהיא שרה "אבל אני לא הולכת להשתנות עבור אף אחד. אני מתחילה לנעול את האהבה החדשה הזאת שמצאתי. אני לא רוצה לשחרר את בן הלויה האפל הזה. אני מעדיפה להתנפץ על האדמה במקום" (תרגום חופשי)


3.
Keren Ann
Strange Weather
(taken from "101" /// 2011)



עוד אלבום שציפיתי לו וספרתי את הימים עד שאניח את ידיי עליו. גם כאן יש התבגרות וגם כאן יש ניסיון לצאת למחוזות מוסיקליים שונים קצת וזה מבורך, אבל לקרן אן יש יכולת מדהימה לקחת אותי לטיול ארוך בעולמות שהיא בונה בשירים השקטים שלה שמלאים בנוף מוסיקלי מדהים שמורכב מקולה שלה וקירות של קולות וצלילים וכל אלו מתגנבים מאחורי האוזניים בעדינות ובחרישיות עד להתפוצצות קטנה ושוברת לב ולא דרמטית מידי.
דווקא בשירים האלו שבהם לכאורה היא נשמעת כאילו היא נתקעה על אותו השיר כבר שנים היא מצליחה להדהים בכל פעם מחדש ופשוט לרגש. בלי שטיקים ובלי תוספות מיותרות.


4.
Radiohead
Codex
(taken from "The King of Limbs" /// 2011)



זה האלבום עם מסע יחסי ציבור הכי נונשלנטי שראיתי בחיי. הודעה על אלבום חדש שאמור לצאת תוך פחות משבוע ואז שחרור האלבום יום לפני התאריך המיועד וכל זה באגביות כמעט סתמית שעוד יכלה לגרום למישהו לחשוב שזה סתם עוד אלבום. מזל שיש עיתונאים ומבקרים שעשו את הטררם סביב האלבום היפיפה הזה.
השיר הזה מגיע לקראת סוף האלבום. ממש מתגנב לתוך האוזן אחרי כל פכפוכי האלקטרוניקה שלפני ופשוט עוטף אותך.




צילום: תום זאוילי / עיצוב: בן ורונה-פולסקי

יום ראשון / 06.03.2011 / 21:00
11 מוסיקאים, 11 קאברים.
מופע מיוחד.
לייקה / נחלת בנימין 29



אין תגובות:

פרסום תגובה