סה"כ צפיות בדף

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

מוסיקה VS מוות.

"אני מסתכלת על כל המוזיקה היפה בעולם וחושבת לעצמי שאני לעולם לא אספיק להיות איתה", אמרה לי השותפה שלי לפני כמה ימים אחרי שהיא ביקשה לעשות קופי פייסט של הצד המוזיקלי שלי במוח.

נראה לי שכבר הספקתי להבהיר שאני חי מוסיקה מכל זווית אפשרית: בונה לעצמי ארמונות ופרדסים ממוסיקה, מרגיש כל תו, כל צליל וכל מילה, ובאופן די אגוצנטרי - מייחס את כל זה אלי. כאילו השירים נכתבו עלי ועבורי. וזה לא נכון, אני יודע, אבל עדיין כיף למלא מפעם לפעם את הבדידות האנושית במחשבה שכזאת.

הפחד הכי גדול שלי מעבר לפחדים הבנאליים כמו רעידות אדמה, פצצות אטומיות, מלחמות מטופשות ועקרבים, זה הפחד למות ולשכוח את המוסיקה. שהספרייה שבניתי לי בחלק האחורי של המוח תעלם יחד עם הנשימה האחרונה שלי.

לפעמים הידע המוסיקלי פשוט מכאיב. זה סוג של כוח שאני כל כך רוצה לשתף אותו ולפעמים לא יכול. ההבנה שלי שמוסיקה היא סוג של תרופה היא לא תמיד ההבנה של האחרים. זה לא אומר שלא אנסה בכל דרך אפשרית לשנות את התפישה הזאת.


1.
Angus & Julia Stone
I'm Not Yours
 (taken from "Down The Way" /// 2010)



יש אמנים איתם צריך להוריד את מגננות הציניות והסרקסטיות ולהתמסר אליהם. צמד האחים הניו זילנדיים האלו, שיותר מהכל מזכירים אתDamien Rice  המאוס, נרכשו על ידי בהחלטה של רגע ומאז אני שונא אותם ומתנחם בהם לסירוגין. מצד אחד הם מתוקים ונכונים מדי ומצד שני משהו בשירים שלהם ובקולות שלהם שובר אותי. בייחוד בשיר הזה.





2.
Beth Orton
This One's Gonna Bruise
 (taken from "Daybreaker" /// 2002)



לעולם לא אשכח את היום שבו שמעתי לראשונה את הקול של בת'. זה היה בפסקול של סרט כלשהו ואני התאהבתי לחלוטין באותו הרגע. השילוב של הריחוף האוורירי עם השבר והכאב שבקול שלה פשוט קנה אותי. מאז היא כיכבה לא מעט פעמים ברגעים משמעותיים בחיי.
אומנם בת' היא אחת מהיוצרות הראשונות בניינטיז שהגדירו את סגנון הפולקטרוניקה (מעין שילוב בין פולק גיטרות למוסיקה אלקטרונית עדינה), ועבדה עם ויליאם אורביט מתהילת מדונה ו- Chemical Brothers, אבל דווקא בשיר הפולקי הזה שהגיע מאוחר יותר בקריירה שלה ונכתב עבורה על ידי בן זוגה אז ראיין אדמס היא שברה את ליבי לחלוטין. שיר פרידה אולטימטיבי שהיה חלק מפרידות לא מעטות שלי ומקבל תוקף שכזה ביחוד אחרי שהיא וראיין נפרדו לא הרבה אחרי שהאלבום יצא.




3.
Cortney Tidwell
Solid State
(taken from "Boys" /// 2010)



למרות שזה היה בסוף יוני, הביקור שלי בלונדון לווה בהמון גשם. בזמן שבארץ החום רק עלה, בלונדון האפרוריות שלטה ולא היה מאושר ממני; טפטופים לא נגמרים, קור שמחייב אותך בכמה שכבות, צעיף מנחם, אנשים שכמעט ולא מדברים ואף אחד לא מזהה אותי ושואל לשלומי, מצב מהורהר וזר לרוב, אוטובוסים אדומים, בניינים מלאי רומנטיקה אפרורית ואין סוף סיפורים מהעבר הרחוק והקרוב. ובתוך כל זה, כרקע מושלם למצב המבודד והיפייפה הזה בתוך האוזניים: האלבום של קורטני.




4.
Devics
Lie To Me
(taken from "Push The Heart" /// 2006)



רכש יחסית חדש שלי. האלבום הזה עוד לא זכה להיות רקע למשברים כאלו ואחרים אבל אני בטוח שברגע הנכון כשאצטרך הם יהיו שם. השיר הזה היה לרגע קטן רקע למשבר זוגיות מינורי, אבל כנראה שהתקווה שיש בקולה של  Sara Lovהסולנית והאהבה הגדולה שיש בזוגיות שלי, הצליחו להדביק את מה שהיה נדמה כאילו נופץ לרסיסים.




5.
Beth Gibbons & Rustin Man
Mysteries
(taken from "Out Of Season" /// 2002)



,Sara Lov הסולנית המדהימה של ההרכב הקודם מזכירה לי קצת את בת' גיבונס. אבל אולי זה האסוציאטיביות שלי. בת' היא אחת האהבות הכי גדולות שלי. לבד או כחלק מ Portishead. אני תמיד טוען שהקול שלה זה הדבר הכי מדהים שיש בעולם המוסיקה. משהו חד פעמי שנוצר בתוכו כל כך הרבה. לפני 8 שנים, כשהיא הוציאה את האלבום הקטן-גדול הזה בלי שום שיווק אגרסיבי, נתקלתי בו בהמלצת מוכר בחנות דיסקים. אני רק זוכר שקרעתי מעליו את עטיפת הניילון והתאהבתי. ובאותה המהירות שהתאהבתי הלב שלי גם נשבר. וככה זה בכל פעם מחדש כשאני מתגעגע ומקשיב לו. כשמו של האלבום כך גם האלבום הוא מחוץ לעונה ולאופנות משתנות. אלבום חד פעמי, מכאיב עד מוות ובו בזמן ממלא בתקווה שאין לה תחליף.



תגובה 1: